פסק-דין בתיק ת"א 8605-09

1. התובעת, ילידת 1947, נפגעה, על פי הנטען, בתאונת דרכים ביום 26.3.08, עת נפלה בתוך אוטובוס נוסע.

2. הנתבעות הכחישו את אירוע התאונה ואת חבותן לפצות את התובעת בשל נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מהפגיעה. עוד נחלקו הצדדים בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובעת.

החבות

3. נסיבות אירוע התאונה תוארו על ידי התובעת בתצהירה באופן הבא:

"ביום 26/3/08 נסעתי לעבודתי. בעת שנסעתי באוטובוס פנימי של אגד (קו מס' 1) בערך בשעה 6:40 בתוך שדרות לכיוון מרכז העיר שדרות נפגעתי בתאונת דרכים. נסיבות התאונה היו כך - עליתי לאוטובוס ונכנסתי פנימה. האוטובוס היה בתנועה. בזמן שהתקדמתי לכיוון החלק האחורי של האוטובוס שהיה פנוי מאנשים, האוטובוס עשה סיבוב חד ואני נפלתי בעוצמה רבה בין המושבים".

לטענת התובעת, לאחר האירוע היא חשה בכאב חזק בצד ימין של הגוף באיזור המותן והגב התחתון ובהתחלה היה לה קשה לנשום, אך לאחר שנרגעה סברה שהכאב יחלוף והחליטה להמשיך בדרכה לעבודה. כאשר פגשה את מעסיקתה, גב' רינה בן דוד, סיפרה לה מה אירע ואמרה לה שכואב לה. גב' בן דוד נתנה לה משכך כאבים ושמה לה משחה במקום. משהכאבים לא חלפו גם לאחר שנחה, ביקשה לחזור לביתה וגב' בן דוד הסיעה אותה לביתה ברכבה. התובעת המשיכה וטענה, כי משלא פסקו הכאבים, הלכה למחרת בבוקר לקופת חולים שם נעשו לה צילומים וגילו שיש לה שברים בצלעות.

4. מעסיקתה של התובעת באותה עת, גב' רינה בן דוד, הגישה תצהיר התומך בגירסת התובעת. לדבריה, ביום 26.3.08 נסעה כרגיל לתחנה המרכזית באשקלון על מנת להביא את התובעת לביתה. בעת שפגשה אותה ראתה שהיא לא כתמול שלשום וסובלת מכאב. במענה לשאלתה, תיארה בפניה התובעת את אירוע התאונה כפי שפורט לעיל. גב' בן דוד הציעה לה ללכת לבית חולים או לקופת חולים אך התובעת ביקשה להמשיך לבית מעסיקתה באמרה "לא נורא, זה יעבור". גב' בן דוד העידה כי נתנה לתובעת משככי כאבים ולאחר כחצי שעה עד שעה, כאשר הכאבים לא חלפו, היא הסיעה אותה לביתה.

5. מהמסמכים הרפואיים עולה כי ביום 27.3.08, יום לאחר התאונה הנטענת, פנתה התובעת לקופת חולים וציינה בפני הרופא שבדק אותה כי "נפלה במהלך נסיעה באוטובוס, בדרכה למושב הרכב ביצע פניה חדה". בבדיקת התובעת נמצאה "המטומה על צלעות תחתונות מימין" ובצילום שבוצע הודגמו שברים בצלעות 9-10 מימין.

6. לאירוע התאונה עצמו לא היו עדים נוספים ועדותה של התובעת היא, למעשה, עדות יחידה. לאחר ששקלתי בדבר, אני מקבלת את גירסתה של התובעת לאירוע התאונה. התובעת הותירה רושם אמין וכחיזוק לעדותה יש להפנות לעדות מעסיקתה, לדיווחה של המעסיקה למוסד לביטוח לאומי מיום 30.3.08 ולמסמכים הרפואיים שנרשמו זמן קצר לאחר התאונה והמפרטים את אירוע התאונה בדיוק באופן שתואר על ידי התובעת בהליך שלפני. התובעת אף צרפה לתצהירה כרטיסיה של אוטובוס אגד, שלטענתה שימשה אותה ביום התאונה, וכחיזוק נוסף ניתן להתייחס למנגנון הפגיעה של התובעת התואם את המתואר על ידה.

7. נוכח האמור, מסקנתי הינה שעלה בידי התובעת להוכיח כי נפגעה באוטובוס במהלך נסיעה ומשכך יש לקבוע כי על הנתבעות לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.

שיעור הנכות

8. התאונה בה נפגעה התובעת הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. וועדה רפואית שבדקה את התובעת העריכה את נכותה הצמיתה בשיעור 5% "בגין כאב גב". כן נקבעה לתובעת נכות כירורגית זמנית בשיעור 25% מיום 1.5.08 ועד ליום 1.10.08. בחוות הדעת האורטופדית נרשם בפרק תלונות הנבדק, כי התובעת סובלת מ"כאבים בע"ש מותני עם הקרנה לרגל ימין. טופלה בזריקת וולטרן. לפני התאונה היו כאבי צואר קשים ומידי פעם כאבי גב רגילים שלא השפיעו על תפקודה". המומחה קבע נכות בשיעור 5% וסבר כי אין לנכות בגין מצב קודם בכל הנוגע לכאבי הגב, שכן "בתיק דיווח חד פעמי על כאבי גב משנת 2006 ללא איזכור של מגבלה". הוועדה אימצה את חוות דעת האורטופד לעניין הנכות הצמיתה וציינה בדו"ח כי אין להפעיל את תקנה 15, שכן "התובעת חזרה לעבודתה לאחר התאונה ואין בנכות שנקבעה כדי למנוע ממנה חזרה לעבודה".

הנזק

נזק לא ממוני

9. התובעת ביקשה לפסוק לה נזק לא ממוני בשיעור מקסימלי במסגרת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט מכוח תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, בסך 18,274 ש"ח, לפי חישוב של 10% מהסכום המקסימלי ללא הפחתת גיל. הנתבעת, מנגד, טענה כי יש לפצות על פי חישוב בהתאם לנכות בשיעור 5% ובניכוי גיל, ובסה"כ 5,952 ש"ח.

בהתחשב במכלול הנתונים - בהם שיעור הנכות שנקבעה, אופי הפגיעה ותקופת אי הכושר - אני פוסקת לתובעת סכום של 14,000 ש"ח בגין רכיב זה.

הפסד השתכרות

10. התובעת, כיום בת 64, עבדה עובר לתאונה בעבודות משק בית וניקיון פעם בשבוע והשתכרה כ-700 ש"ח לחודש. כיום, התובעת, על פי טענתה, אינה עובדת כלל. לאחר התאונה נעדרה התובעת מעבודתה למשך כחודש ימים ולאחר מכן חזרה לעבוד. התובעת הצהירה כי למיטב זכרונה עבדה בד"כ 5 שעות בשבוע לפי בסיס שכר של 35 ש"ח לשעה, "אבל לפעמים ולפי הצורך גם 6-7 שעות". על פי אישור מעסיקתה, גב' רינה בן דוד, עבדה התובעת במשק בית במשרה של 5 שעות שבועיות והשתכרה במהלך שנת 2007 כולה סך של 7,900 ש"ח. בשנת 2008, השנה בה ארעה תאונת הדרכים, השתכרה התובעת סך של 7,005 ש"ח.